מירון נ' שיחור הוצאה לאור בע"מ ואח'

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בגין הפרת חוזה שנחתם בין התובע לבין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") שהיא הוצאה לאור של מדריכי תיירים לאתרים שונים ברחבי העולם. התובע תבע גם את הנתבע 2, שהוא בעלי הנתבעת ואת הנתבעת 3, שהיא העורכת הראשית של הנתבעת.

במסגרת החוזה מיום 21.10.10 התחייב התובע לעדכן מסלולי טיול למטיילים בארה"ב ולאמת נתונים ועובדות בשטח בנוגע למסלולים. בתמורה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ, 150 ₪ ליום עבודה בשטח והחזר הוצאות הטיולים כגון לינה, נסיעות, הכל בכפוף להמצאת קבלות ואישור ההוצאה מראש.

התובע טען כי בקיץ 2010 נסע לאוניברסיטת פלורידה בארה"ב במסגרת תכנית חילופי סטודנטים וחיפש עבודה בתחום התיירות או הספורט. לאחר שהתובע ויתר על עבודה בתחום הנדל"ן שהיתה מניבה לו הכנסה נאה, התקשר עם הנתבעת בהסכם שהתאים למסגרת זמני שהייתו המוגבלת בארה"ב ואשר בעקבותה יחסוך את ההוצאות הצפויות לו על טיולים שתכנן ממילא בארה"ב ויצבור נסיון כמדריך טיולים.

התובע הוסיף וטען כי לאחר חתימת החוזה והתחלת עבודת עדכון טיוטת המדריך ומשלוח הערות תוכן רבות לנתבעת, החלה הנתבעת לסגת מהתחייבויותיה תוך שהיא מעכבת את אישור היציאה למסלולי הטיול ותוך התעלמות מפניותיו החוזרות. בסופו של יום, לא ניתן אישור היציאה לשטח והתובע נאלץ להישאר בחו"ל בחוסר מעש.

התובע העריך את נזקיו בסך של 27,000 ₪ בהשוואה לשכר שהיה משתכר מעבודה בתחום הנדל"ן שעליה ויתר ולחילופין, 25 ימי עבודה של עדכון המדריך וטיול בשטח ולחילופי חילופין בגין שווי החוזה שהופר, לרבות ההוצאות שהיה על הנתבעת להשיב לו.

הנתבעת מנגד טענה כי לאחר שהתובע העביר ההערות למדריך, סברה כי הוא אינו האיש המתאים לביצוע העבודה והחליטה שלא להשתמש בשירותיו. נטען כי התובע חזר ארצה ובכך סיכל את ההסכם ובעצם מצפה לכך שהנתבעת תממן לו טיול בחו"ל.

הנתבעת טענה כי בפועל התובע ביצע עבודה מזערית שערכה כיומיים ובסופו של יום לא שלח את המסלולים המוגמרים והנתבע 2 נסע לארה"ב לצורך הכנת המסלולים וגילה שהמסלולים שתוכננו ע"י התובע רצופים שגיאות. משכך ובהתחשב בכך שהנתבעת 3 אושפזה באופן בלתי צפוי, הוחלט לעכב את הפרוייקט ולאחר מכן הודע לתובע על ביטול החוזה.

הנתבעת הפנתה לסעיף 7.2 להסכם הקבוע כי תהיה לה אפשרות לסיים את ההתקשרות עם התובע בכל עת בהתראה של 30 ימים מראש ולסעיף 7.4 הקובע כי במקרה זה לא תהא על הנתבעת חובה לפצות את התובע למעט בגין השירותים שסיפק עד לביטול ההסכם.

לאחר ששמעתי את הצדדים, מצאתי כי הנתבעת הפרה את חוזה ההתקשרות ועליה לפצות את התובע.

פרויקט הוצאת המדריך עוכב כתוצאה מנסיבות הקשורות בנתבעת. הנתבעת 3, שהיא העורכת הראשית של ההוצאה לאור, הבהירה כי אושפזה באופן בהול בבית חולים ועברה ניתוח חירום ועל כן נעדרה מעבודתה במשך תקופה כך שלא ניתן היה ליתן לתובע ששהה בחו"ל מענה מיידי לפניותיו. הנתבעת העידה כי כבר מקבלת ההערות של התובע למדריך, היא והנתבע 2 סברו כי אינו האדם המתאים לביצוע העבודה ומשלא רצתה לפגוע בו לא אמרה לו זאת במפורש והודיעה לו כי הפרויקט מוקפא. הנתבעת 3 טענה כי הוצעו לתובע עבודות אחרות, אולם הודתה בחקירתה כי ידעה ששהותו בחו"ל של התובע מוגבלת בזמן. כתוצאה מעיכוב זה שהה התובע בחוסר מעש בחו"ל.

הבחירה להתקשר עם התובע היתה נתונה בידי הנתבעים ואף אם סברו בדיעבד כי אינו האדם המתאים לתפקיד, הרי שאין להם להלין אלא על עצמם שבחרו בו. בנסיבות אלו, היה עליהם לאפשר לו לבצע את העבודה שלשמה התקשר עמם ובמידת הצורך לבצע את התיקונים המתחייבים או לחילופין לשאת בעלות שכרו.

עסקינן בעבודה סטודנטיאלית המבוצעת ע"י מי שנמצא ממילא בחו"ל ושעליו לבחון את המדריך כמטייל ועל פי המתודה שתכנן הנתבע 2. חרף המצוין בפתח חוזה ההתקשרות בין הצדדים, שוכנעתי כי התובע לא התיימר להיות בעל כישורים מיוחדים, למעט כשירותו לבחון את המדריך כמטייל ולא הציג כל מצג שווא בנושא.

אין ביתר ההוראות של החוזה כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה להפרת החוזה והחלטתה לבטלו, שכן עסקינן בחוזה שנוסח על ידי הנתבעת ומשקבעתי כי הנתבעת היא זו שביטלה את החוזה נוכח מניעות הקשורות בה, עליה לפצות את התובע פיצויי קיום על רווחים שהיו צומחים לו אילו היה מקויים החוזה.

סעיף 7.2 לחוזה מחייב את הנתבעת למסור לתובע הודעה על סיום ההתקשרות בהתראה של 30 ימים מראש. נספח 11 לכתב התביעה מראה כי ביום 15/11/10 הודיעה הנתבעת לתובע כי בשלב זה עליו לעצור את העבודה לבדיקת המסלולים והנתבעת תעדכן אותו בהמשך. בתגובה לתשובתו השיבה לו הנתבעת כי יצטרך להתאזר בסבלנות, שכן הנתבע 2 טרם אישר את המסלולים והנתבעת 3 מאושפזת. לא ניתן לראות בפנייה זו כהודעה על סיום ההתקשרות. לא ניתן לראות אף בהודעת הנתבעת מיום 20/11/10 (שצורפה כנספח 12 לכתב התביעה) כהודעה על סיום ההתקשרות, שכן צוין שם כי הנתבע 2 שוקל לדחות את הפרויקט אך טרם נפלה החלטה בנושא.

מיתר התכתובות שצורפו לכתב התביעה עולה כי לא ניתנה לתובע תשובה סופית בנוגע לעבודה וזאת חרף התראותיו כי זמנו בארה"ב מוגבל. מהתכתובות ומעדויות הצדדים עולה כי נטען שהיו לעובדי הנתבעת בעיות בקבלת המיילים ועל כן הם התמהמהו במתן המענה. בין כך ובין כך, התובע הוא שנמצא בארה"ב ולא מצאתי שנמסרה לו הודעה פורמאלית ומוחלטת על ביטול החוזה שממנה ניתן למנות את 30 ימי ההתראה הנקובים בחוזה.

אשר לגובה הנזק, אינני מוצא לפסוק פיצוי בהתאם לעבודה החלופית בנדל"ן שהתובע טען שויתר עליה. התובע בחר להתקשר בהסכם עם הנתבעת ויש מקום לפצותו בהתאם להפסדיו על פי חוזה זה.

לפיכך, מצאתי לחייב את הנתבעת בתשלום של 2,000 ₪ לתובע כמוסכם בחוזה. מדובר למעשה בתשלום המינימאלי המובטח בחוזה ואף אם לא הותרה יציאתו של התובע לשטח לבחינת המסלולים, שוכנעתי כי התובע היה טרוד בהתקשרות עם הנתבעת וחילופי התכתובות ביניהם והוא זכאי לתשלום זה.

בנוסף, בהתאם להסכם, היה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 150 ₪ ליום עבודה בשטח. להערכתי, מדובר בכ- 10 ימי סיור שנמנעו מהתובע נוכח העיכובים הקשורים בנתבעת ועל כן אני פוסק לתובע גם את שכרו בגין כך בסך של 1,500 ₪.

בהתייחס לתביעה בגין החזר הוצאות, אין מקום לפסוק את כל הסכום הנתבע על ידי התובע בגין הוצאות לינה, דלק, ארוחות וכניסה לאתרים, שכן מדובר בשיפוי על הוצאות שנגרמות בפועל ואלו נחסכו מהתובע בשל כך שהטיולים לא יצאו לפועל.